​

 

הסוגיה הראשונה אליה אתייחס הינה סוגיית צילום האופנה.צילום אופנה הינו צילום מפתה, מושך וגורם לקנאה. הוא מעניק השראה והדגם בו הינו מודל לחיקוי עבור כלל הציבור. צילום האופנה מעבר להיותו אמצעי להצגת אביזרי לבוש ומסר שיווקי מסוים הינו אמצעי לשיקוף מציאות, מצב חברתי, העברת ביקורת ואף מסר לכלל הציבור. לצילום האופנה יש את החוקים שלו אשר בבסיסו עומדים חוקיו של עולם הצילום המקצועי, מאחורי הקלעים שלו ושל בתי האופנה. צילום האופנה נותן לדורות הבאים את האפשרות לראות כיצד אידיאלים מסוימים משתנים ואיך משתנה התרבות המודרנית. הסוגיה השנייה אליה אתייחס הינה אידיאל הנשיות. העצמה נשית היא נושא אקטואלי בתקשורת בימינו, בתקופה בה אנשים דנים כל הזמן בנושאים הקשורים לחופש מיני ולהתייחדות נשית, חושפים מקרי הטרדות, אופנה נשית ונושא הפער בין נשים לגברים שעולה לא מעט פעמים בסדר היום הציבורי. בסקירה זו אבחן את הקשר שבין השניים ואבדוק- כיצד הנשיות מוצגת בעולם צילום האופנה?

טענת המחקר שלי הינה כי תפיסת הנשיות השתנתה מקצה לקצה לאורך השנים, מהעבר שבו דמות האישה הייתה דמות חלשה ותלותית אל הזמן העכשווי בו האישה היא בעלת כוח ועצמאית. אידיאל הנשיות הוא נושא בוער בקרב החברה הנשית בעיקר אך גם בחברה הגברית ובשל כך מקבל במה במדיה החברתית ובצילומי האופנה. בסקירתי, בחרתי לעסוק באופן שבו נתפסה הנשיות בשנות ה-60' וה-70' ובגלי הפמיניזם שגרמו לשינוי הקיצוני בתפיסה מיד בסיום תקופה זו. בנוסף, בייצוג נשים בעולם צילום האופנה וכיצד שינוי תפיסת הנשיות התבטא במדיה החברתית ובצילומי האופנה. בחרתי להתייחס לשני הצלמים- הלמוט ניוטון וריצ'ארד אבדון, אשר להם חלק מרכזי בעולם צילום האופנה ודרך צילומיהם ניתן ללמוד רבות על אידיאל הנשיות. הם אלו שנחשבים כפורצי הדרך בייצוג הנשיות בצילום האופנה.

 

הנשיות בתקופה שבין שנות ה60' – 70'

מאז המאה התשע עשרה, נשים שאפו לשוויון זכויות באמצעות תנועות פמיניסטיות. בשנות ה-60 תוארו הנשים בחברות המערביות כעדינות ודיסקרטיות. בתקופה שבין שנות ה-60 לשנות ה-70 בחברות אלה בלטו קבוצות אקטיביסטיות המייצגות את הפמיניזם. קבוצות אלו ניסו להעלות לסדר היום את העמדה כלפי נשים בחברה, הדיכוי המיני אשר עוברות ואת התפקידים והתכונות המשייכים אליהן. בתקופה זו רכשו הנשים מספר זכויות לדוגמא זכות ההצבעה והגירושין, אך עדיין ניתן היה לראות את כניעתן לדמות הגברית. בתחילת עשור זה החלו נשים צעירות לבחון בצורה פתוחה יותר את התבנית הזו. נשים יכלו לחוות חופש מיני רק לאחר כניסתה של הגלולה למניעת הריון וההשתתפות הנשית הגוברת בפוליטיקה, כגון מרגרט תאצ'ר בבריטניה, שהעניקה לנשים משמעות רבה יותר בייצוג בחיים הציבוריים. לנשים נמאס משמרנות קיצונית בכל הנוגע לנשיות ומיניות, ולכן חיפשו דרך ביטוי ושינויים בחברה באמצעות פמיניזם. כתוצאה מביטוייהן של הקבוצות הפמיניסטיות נוצרה "אישה חדשה" הבאה לידי ביטוי בצילומי אופנה. התיאור של הנשיות עבר מדמותה של אישה עדינה וכנועה, שנולדה להיות אם ואישה, לאישה בעלת ביטחון, חופשיה, עצמאית ומועצמת מינית. הנשיות הינה מושג שנבנה ע"י חברות ותרבויות שונות, משמעותו היא קבוצה של התנהגויות ותכונות הקשורות לנשים. המהפכה המינית בתקופה זו התרחשה לצד הסטה מהאולפן בפורמט המצלמות הגדולות לכיוון פורמט המצלמות הקטנות והקלות יותר אשר אפשרו לצלמי אופנה לעבוד באופן מהיר וספונטני. ה"ריאליזם החדש" בצילום האופנה החליף את הקרירות הרבה של שנות החמישים בנשים אמיתיות עם רגשות אמיתיים, פעילות, אסרטיביות, מיניות ואמיצות. עמדותיו המתירניות של העידן התגלמו בשפת צילום האופנה ובפוזות של המצולמות. 

​

פמיניזם

ניתן להגדיר את המונח "פמיניזם" כסט של תנועות פוליטיות, חברתיות ואידיאולוגיות שמטרתן להשיג שוויון זכויות לגברים ונשים. גל הפמיניזם הראשון החל במחצית השנייה של המאה התשע עשרה בה פעלה התנועה הפוליטית הראשונה במערב, "סופרג'יזם". קבוצה זו הקדישה מאמץ רב להשגת שוויון מדיני לנשים. הקבוצה דנה במצבה הדתי, האזרחי והחברתי של נשים. הדבר שמוביל לתחילת הגל השני של התנועה הפמיניסטית הוא ספרה של בטי פרידן אשר הוצא לאור בשנת 1963. הספר נקרא "הבעיה שאין לה שם", הוא נחשב כרב מכר לנשים וחושף את ההגדרות של החברה הסקסיסטית כלפי נשים. ההבדל בין שני הגלים הינו שהגל השני של הפמיניזם מטרתו הייתה שוויון חברתי, מלבד שוויון פוליטי. יתרה מזאת, הגל השני העלה את התודעה בקרב נשים לגבי פטריארכליות סטנדרטים בחברה, קודי נשיות וסטריאוטיפים. התנועה הובילה תפיסה מחודשת של האישה נשית: אישה לא צריכה להיות כנועה או מרושעת אלא עצמאית, מינית ועוצמתית. 

 

ייצוג נשים בעולם האופנה

כתוצאה מן הגל השני של הפמיניזם, התנועה שינתה את הדרך בה החברה חשבה על נשים, ומכך השתנה אופן הייצוג של נשיות במדיה. מתקופה זו ואילך, העצמאות והמיניות הנשית הפכו לנפוצות יותר בצילומי אופנה, והנשיות הוצגה באופנים שונים על ידי צלמים כגון שרה מון, דבורה טורבוויל, גיא בורדין והלמוט ניוטון. נשים התחילו להיות מוצגות כ"נשים חופשיות", במקום אמהות ועקרות בית וכעת הופכות לגיבורי הנרטיבים. שרה מון ודבורה טובוארוויל תיארו נשים כעדינות, עצמאיות ומסתוריות באווירה חולמנית. לעומתן, גיא בורדין והלמוט ניוטון הציגו נשים חושניות, נועזות ופרובוקטיביות. התנועה הפמיניסטית הובילה לעירום רב יותר בקמפייני האופנה ואפשרה לנשים לבטא את מיניותן באופן חופשי יותר. באותם קמפיינים ניסו להעצים את האישה ולהראות לא רק את גופה אלא גם את אישיותה. מסוף המאה העשרים, הן צילום הסטילס והן צילום הקולנוע דגלו באידיאל נשי שהתרכז סביב דימויה של האישה כיעילה ופעילה. ניהול הגוף קיבל מימד חדש כאשר המגזינים לנשים החלו להציג עצות בנושא תזונה, פעילות גופנית וטיפים כיצד להשיג את צורת הגוף האידיאלית. לאוצר המילים נכנסו דרכים חדשות להליכות ולפוזות של דוגמנות אופנה ותנוחות סטודיו סטטיות הוחלפו בתמונות של דוגמניות רצות וקופצות, מתכופפות אל החוף בקיץ וצוחקות בסערות החורף.

​

"המבוכה הנשית"

בעשור האחרון צילומי האופנה אופיינו בתחושת חוסר נוחיות. מבטים חרדים ונבוכים, ידיים סרוגות, ברכיים ומרפקים כפופים ומקופלים בזוויות לא נוחות וכך גם צווארן ​​ופלג גופן העליון של הדוגמניות. נראה כי קיימים יחסים צורמים ולא נוחים בין הגוף לביגוד. דבר זה נקרא "המבוכה הנשית", זהו שילוב של אי נוחות רגשית וגופנית, וכרוך במשחק מורכב של כוחות פנימיים וחיצוניים שמעצבים הן את חווית היצירה והן את היצירה עצמה. המבוכה הנשית היא תוצר של יחסם של הדגם, המסגרת הצילומית והמצלמה. מבוכה זו מועברת דרך התמונה עצמה באופן גלוי וזאת לרוב בתקופות בהן הנורמות המגדריות מעורערות, מה שמפריע למסלולי התשוקה אליהם בדרך כלל מולידים צילומי האופנה. המסקנה הינה שצילום אופנת נשים משתנה במקביל לציפיות המשתנות בנוגע לכיצד גוף נשי צריך להראות ואיך דגם נשי צריך להתנהג. התבוננות בתצלומי אופנה באמצעות נקודת המבט של "המבוכה הנשית" פותחת דרכי חשיבה חדשות על האופן בו צילום האופנה מושפע ומשפיע על הגדרתם של גופים מגדריים.
צילום אופנה הינו סוכן של תשוקה בו הדוגמנית פועלת כמסך שעליו מוקרן דימוי אידיאלי של עצמה, סטנדרט בלתי ניתן להשגה. בצילום האופנה, כמו בחיים האמיתיים, נמדדת הקוהרנטיות כנושא. המריונטות הנקביות של שנות השישים כבר לא נראות רדיקליות, ותנוחות שהוגבלו בעיתונות האופנה האלטרנטיבית לפני חמש שנים עושות כעת את דרכן למיינסטרים. פתיחת הלולאה הסגורה של תצלום האופנה, נעשית ע"י המבוכה הנשית שמסמנת פתיחות ההולכת וגוברת לדיווחים אלטרנטיביים של התהוות הנושאים.

​

הלמוט ניוטון כמניע לשינוי אידיאל הנשיות

בתקופת שנות ה60'-70' פעל הצלם הגרמני הלמוט ניוטון שהיה ראשון החלוצים ששינה את תיאור הנשיות במסעות הפרסום, במגזינים השונים ובעולם צילום האופנה בכלל. ניוטון האמין ברעיון כי המין הנשי הוא כלי להעצמה. בסגנון הצילום שלו, ניוטון הציג את האישה כבעלת גישה דומיננטית, פרובוקטיבית, חושנית, עצמאית ובוטחת. כלומר, ההפך ממה שהייתה מתוארת בשנות ה-60 בחברות המערביות. ניוטון היה ידוע בסגנון צילום האופנה הארוטי. הוא דגל בצילום מראות פרובוקטיביים ונועזים, חקר קומפוזיציות ארוטיות והעלאת נושאים כגון מציצנות, דומיננטיות וסאדו-מזוכיזם. עבודותיו אופיינו לרוב בצילום שחור לבן, מכיוון שרצה לגרום לתחושת עידון, הסרת הסחת הדעת של הצבעים, הדגשת הטונליות וההרכב של הסצנה. ההיבט הקריטי ביותר בצילומיו היה הדוגמניות שבחר. לניוטון היה חשוב כי הדוגמניות יהיו נשים מנצחות וחזקות, בעלות ביטחון עצמי וראש פתוח בנוגע למיניות שלהן בעבודתו. כאשר צילם גברים הם הוצגו שבריריים ובתפקידים שהוגדרו "נשיים" בתפיסת הנשיות הקודמת. גם מאחורי הקלעים של צילומיו  הכבוד שלו לנשים, במיוחד כלפי הדוגמניות שלו, וההתנהגות המקצועית שלו היו מוכרים בתעשיית האופנה. ניוטון הביא מראה חדש לאידיאל הנשיות בצילום אופנה.

​

​