ABOUT

התקופה היא תקופה משונה, מחודש פברואר החדשות גועשות בידיעות על נגיף הקורונה. מה זה הנגיף הזה בכלל? איך מזהים אותו? האם הוא יגיע אלינו? אינספור שאלות עלו בעולם ובקרב החברה הישראלית. מיום ליום קצב הנדבקים עולה כמו אדם שמטפס על הר גבוה, תלול ושסופו רחוק כל כך, בין העננים… מיום ליום עוד ועוד מדינות נעשות נגועות בנגיף. מיום ליום עוד ועוד מדינות שסוגרות את השמיים. מיום ליום עוד ועוד מומחים המנסים למצוא תרופה או חיסון למפלצת הזו. מיום ליום עוד ועוד מתים בעולם. וברגע אחד, באמצע חודש מרץ הנגיף הגיע אלינו, לישראל. השגרה השתנתה לגמרי.

פתאום אני בת ה-18 מוצאת את עצמי במשך 3 חודשים מסוגרת בביתי עם שני אחיי והוריי. לא הולכת יותר לבית הספר, לחוגים, יוצאת עם החברים, אך ורק נשארת בבית, בחיק המשפחה הגרעינית. הבגרויות והבחינות- השתנו לגמריי, טקסי סיום 12 שנות לימוד עוד עומדים בהמון סימני שאלה. הכל השתנה... ברגע אחד, באמצע חודש מרץ הפחד, הריחוק והקרירות השתלטו על הרחובות. אנשים כבר לא מתנהגים כפי שהיו, כולם מוגבלים בתנועה, בחברה, בעיסוקים ולכולם קוד לבוש חדש- כפפות ומסכה. בתקופה זו הכל השתנה.. ואת התקופה והשינוי הזה אני צריכה להביע בצילום… הסגר בבית סגר לי את הראש. הרגשתי שמשהו חסום בי ואין לי השראה כלל וכלל. שעות חשבתי מה אפשר לצלם? שאלתי את המשפחה, ניסיתי למצוא השראה באינטרנט. תחילה צילמתי פורטרטים פשוטים, מסיכה פה, כפפה שם, אלכוג'ל, נייר טואלט- מה הלאה?

ביום אחד עלו לי מספר רעיונות, ישר לקחתי דף ורשמתי שלא אשכח. לאט לאט התגבש לי רעיון- להביע את הרגשות והמצבים בצל הקורונה דרך המצלמה. פחד, עצב, דאגה, צייתנות, ריחוק האוכלוסייה המבוגרת,בדידות, הסתגלות למצב החדש ועוד… לבסוף יצרתי יומן צילום אישי בצל הקורונה. נעזרתי בבני משפחתי, בסבי והסבתות שלי, בחבר וכל אחד הביע רגש אחר.
כעת, אנו כבר רואים את האור שבקצה המנהרה, מתחילים לאט לאט לחזור לשגרה, לכולנו סימני שאלה בשגרה החדשה, אך לפחות יודעים שאת ההר הגבוה והתלול כבר התחלנו לרדת.

​